בחדר השינה של ההורים שלי היתה תלויה רפרודוקציה של הגרניקה של פיקאסו. אני זוכר שפחדתי להכנס לשם.

בבית של סבתא היה ציור אפריקאי, כנראה הורי הביאו אותו איתם מהשהות שלהם באפריקה. בציור שני פילים, אחד קטן ואחד גדול, וציפור שחורה. עם השנים התחלתי לחשוב על הציור כסמל למשפחה. הפיל הקטן והפיל הגדול זה אני וסבתא. חשבתי לקעקע את הציור הזה על גופי, אבל בלי הציפור השחורה, שבה ראיתי את אמא שלי שמפריעה ביחסים שלי ושל סבתא. סבתא שלי נפטרה לאחרונה. אני ואמא באנו לדירה שלה אחרי מותה. אמא רצתה לקחת את חפצי הערך, ולא הבינה למה אני רוצה לקחת דווקא את הציור האפריקאי הזול הזה.

בבית שלנו היה ספר רפרודוקציות של ון גוך. בגיל שלוש-ארבע נהגתי להתבונן בספר הזה. הרפרודוקציות היו בשחור לבן. היה שם ציור של איש זקן בוכה, מליט את פניו בידיו. זה היה עצוב מאד בעיני, שאיש זקן בוכה, וכשהסתכלתי בציור הזה בכיתי בעצמי. כשבגרתי וגיליתי שהציור המקורי הוא בצבע התאכזבתי. העדפתי את הציור הזה בשחור לבן.

בבית שגדלתי בו בתור נער, אחרי הגירושים של הורי, היה תלוי פוסטר של ציור. כנראה סצנה מהמיתולוגיה היוונית. היו בו גבר ואישה אוחזים ידיים. הגבר הסתכל אל האישה, והאישה נפנתה ממנו והסתכלה לכיוון השני. הציור הזה ייצג בעיני משהו בסיסי שקשור ליחסים של גברים ונשים. כשהבאתי בנות הביתה, הראיתי להן את הציור ושאלתי לדעתן. זה היה סוג של מבחן, אבל אני כבר לא זוכר מה היתה התשובה הנכונה.

בחדר השינה של ההורים שלי היה תלוי רישום, אולי של פיקאסו, מודבק על קרטון. הקו היה מהיר וקליל. זה היה רישום של דמות, ואותי מאד הטרידה העובדה שאחת מהעיניים של הדמות היתה חסרה. פחדתי מהציור הזה ומהיעדר העין. אמא שלי ניסתה להסביר לי שלא באמת היתה חסרה עין לאישה, אלא שהצייר בחר לצייר רק חלק מהפרטים. ההסבר כנראה לא עשה עלי רושם, ובסופו של דבר אמא שלי נכנעה והוסיפה על הציור את העין החסרה.

בחדר האורחים בחווה שבה גדלתי היה תלוי חיתוך עץ. הוא היה מורכב משלושה חלקים שסיפרו סיפור. בראשון היה איש מאחורי חומה, ובאחרון האופק נפתח. אבל אולי אפשר היה גם לקרוא את זה ההיפך, מהסוף להתחלה. אבא שלי ישב בסלון מתחת לעבודה הזאת בחודשיים האחרונים לחייו, כשגסס מסרטן. אני הייתי ילדה בת 12. אחרי מותו אמא שלי החליטה לעזוב את החווה ולחזור איתנו לכפר ממנו היא באה. אחרי שנים אמי חזרה לחווה, אך את חיתוך העץ כבר לא ראיתי שוב.

בילדותי היתה בבית תמונה שהורכבה כולה מחלקים אמיתיים של ציפורים. הגזע היה רגל הפוכה של תרנגולת וכולי. אבי מצא את העבודה הזו ברחוב ולא ממש הבין מה זה. אחותי העבירה לנו האחים את המידע על מרכיבי התמונה, כולנו פחדנו ונגעלנו מהציור הזה. בסופו של דבר ביקשנו מההורים להוציא אותו מהבית. מעניין אותי אם האמן ביקש לזעזע או שראה ביצירה שלו משהו טריוויאלי.

בילדותי חלקתי חדר עם אחי. כשאחד מאתנו היה חולה, הוא הוגלה לסלון כדי לא להדביק את השני. בסלון היה ציור של ממגורות. נוף חיפאי. פעם אחת חליתי וכששכבתי בסלון מתחת לציור הזה, היתה לי הזיה. הממגורות זזו, הפכו למשהו אחר, מאיים; הציור הפך להיות מאד מפחיד.

מכל הציורים בבית הסבים שלי, היה ציור אחד שאהבתי. זה היה ציור של עץ מתקלף ונשבר. אני אוהב טבע והופעה של משהו פראי בסביבה מבויתת. אמנם העץ בציור נשבר אבל זה הרגיש בסדר בגלל שזה טבעי ולא הרס מעשה אדם.

בבית הורי היו תלויות צלחות מצוירות בסגנון יווני, היתה לי אליהן יראת כבוד. פעם שברתי צלחת אחת. מאד פחדתי מתגובת ההורים. הדבקתי אותה ותליתי מחדש כדי שלא יראו, אך נראה שלא באמת היה אכפת להם.

בבית שלנו יש פסלים שההורים הביאו איתם מאתיופיה. תמיד שאלתי את עצמי למה הדמויות מוצגות כפי שהן מוצגות- חצי ערומות, פשוטות. הצבעים שלהם עזים- שחור, אדום- לעומת פסלים מערביים שהכרתי. ההורים אמרו שהפסלים משקפים באמת את החיים באתיופיה. הרבה זמן היה קשה לי עם הפסלים. אחד מהם תיאר אישה עם חזה חשוף. כשחברים הגיעו אלי הביתה סובבתי את הפסל הזה אל הקיר- התביישתי בבוטות שלו ובפרימיטיביות שלו, במה שהוא אומר על אתיופיות. עם הזמן עברתי תהליך עם הזהות האתיופית שלי, היום אני כבר לא מתביישת בפסל הזה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.

בבית הורי היה ציור של הצייר נשר. היו בו כל מיני ריבועים וביניהם עיגול מוזהב. הרגשתי תמיד שהעיגול המוזהב מסמן מטרה, משהו שצריך להגיע אליו בחיים. עד היום זו הפרשנות שלי לציור הזה. אני מרגיש שהגעתי בחיי להישגים רבים, אבל תמיד אפשר להשיג יותר, תמיד התחושה היא שמחר נגיע, וזה מה שמאפשר להמשיך קדימה.